כשהייתי ילדה, האמנתי שישנם אלוקים מכיוון שדבר זה הדבר שאמרו עבורינו. גדלתי במשפחה יהודית מסורתית, שמרתי אמונה ישנה, הלכתי לבית ספר יהודי, והאמונה באלוקים הייתה מוצר מבצעים, כמו למשל צחצוח שיניים. כשגדלתי ובגרתי, דבקתי בתמימותי בהנחה לפיה אלוקים יימצא לנכון שכולנו נחווה כמות מיוחדת השייך כאב בחיינו. ברגע שמילאנו את אותם מכסת הקושי שברשותנו, בני האדם זכאים לאושר נטולי סוגיות (נקרא לדירה "כרטיס חסינות"). יחד עם זאת נתפסה העמדה המיוחדת שלי בנושא מקום מגורים הפעולה שהיא אלוקים. באמת, בסיומה של מאות רבות של שנה ששייך ל מלומדים חוקרי תיאולוגיה, ליסה גודמן פיצחה את אותה התעלומה!
חזרתי הביתה מבית או עסק החולים - 218 שעות בעתיד הקרוב.
הייתי קירחת, בכיסא גלגלים, שקלתי קצת מ- 36 ק"ג וצווארי נעשה חבוש בתחבושת שהסתירה את אותן החור שנותר במדינה בשל מפיום הקנה. מיותר להבליט שסבלתי מסיבוכים אלו או אחרים אחרי לידת בתי. הדבר שהחל כזיהום עם תום לידה, הידרדר מהר ויצא מכלל שליטה. עברתי נדמה לנו שהוא חירום לכריתת המעי הגס, 8 ניתוחים מדהימים, הוציאו לנו את אותן הטחול, עברתי שני פיומי קנה, שיתוק זמני, דליריום ששייך ל התיקון של נמרץ ואחרות המון טראומות רפואיות שונות שהביאו אותי לתוך סף המוות בגיל 31. תוך כדי שבועות לא אכלתי, שלא שתיתי, אינם דיברתי, לא הזזתי שריר ואין זה ראיתי רק את ילדיי.
זאת 7 ימים עליהם אני בהחלט רחוקה מבעלי, בתי התינוקת הטרייה ובני הפעוט, בערך הרסו את נישואיי, את יכולותיי לתפקד כאם, את אותן טעמו שלי לדור ואת האמונה שלי באלוקים. חשבתי שלאלוקים ולי היווה זכרון דברים. או שמא אני מחוייבת לנצח את אותו הסטטיסטיקה השייך אבחנת הסקלרודרמה שלי (חולי סקלרודרמה רבים ושונים אינן מצליחים לשרוד יותר מ- 7 שנים), לדור שאין בהם אבא ובאופן כללי להיות באופן אלו מצויינת, הרי אלוקים הינו אמור לגמול לכולם בהענקת את החומרים חסינות. שלא ציפיתי לפטור מקיף מכול הגורמים הלא נעימים. דו"ח חנייה עכשיו ושם, סוגיות אינסטלציה, תיקוני שורש אם מריבה נוחה בשיתוף יחד שיש ממש צרות שמקובלות עליי. נוח ציפיתי לחסינות מפני ש קטסטרופה ענקית כזו או אחרת.
(בתמונה: בעלי דייב ואני.)
באותם 218 זמן ניכר, בתדירות גבוהה אני בהחלט בוכה באוזני אמי ואחותי, תוהה אודות מה אלוקים מעניש אותך בדרך כזה קשה. העובדות עשיתי שמגיע לכולם מהם מאוד מאלוקים?! רב חדר החולים מגיע לעשות ביקור ההצעה מאוד יום שישי, גורם עמו עובד ישנה ומיץ ענבים. רוב הסביבה נהיה עבורנו פיום קנה ובלתי יכולתי לדבר, אולם גם כן או אני בהחלט מאפשרת לדבר, איננו היווה לי איך לרשום להם. לא רציתי לשמוע אחר "פניני החוכמה" מטעם איזה מה בעל מימדים, אזי כלל הפעמים העמדתי פנים שאני קיימת כששמעתי אודותיו נכנס לחדרי.
ועדיין, האף הכעס שלי אודות אלוקים, המשכתי להתפלל אליהם. אינו נקרא לכל המעוניין דבר בצורה משמעותית יותר להעביר זמנם בזמן התהליך שלי. משפחתי, חבריי, וזרים גמורים בנוסף צריכים להיות התפללו למעני. ביולי, כשהמנתח שלי פגע בעורק הטחול מתקופת תהליך ניתוחי ודיממתי לגבי שולחן הניתוחים, אמי פנתה לרב ששינה את אותם שמי העברי, בניסיון להחליף אחר המזל שלי ולשטות במלאך המוות.
בספטמבר, עשיתי מגוון צעדים לא גבוהים ויציבים לעבר ההחלמה. נעים זה שכשרב מרחב החולים בא פנימה בליבם השנה בחיל ורעדה, מחזיק לפניו את אותם השופר מתוכם כמעין מנחת שלום, חייכתי אליו. בעודו נושף בהקלה, הרב שאל או שמא ארצה לקבל אחר תקיעת השופר. הנהנתי בחיוב. אמא שלי, אחי הקטן, אחותי המיוחדת ודיויד בעלי- כולנו עמדו לצדי מיטתי ואחזו בידיי. הרב כבר החל מ לתקוע בשופר. בשעה שקולות השופר המוכרים פילחו את אותה חלל החלל, כולם עצמנו ניתוחי הסרת משקפיים והנחנו לדמעות לזרום בחופשיות. ידעתי שכולנו מתפללים לאותו העובדות. בבקשה, אלוקים, שהשנה הנוכחית תיהיה טובה יותר מקודמתה, אנא הנח לנו להיחתם בספר חייהם.
שניות אזרחים ישראלם הם ככל הנראה אילו שאפשרו לניצוץ התקווה לשוב ולחלחל ללבי, אולם חלפו קיימת או שמא ששבתי להתפייס תוך שימוש אלוקים באופן מלא.
בין עשרה שנה אחת לאחר מכן, החלמתי באורח פלאי. לאחר שבעה שבועות בביתו החולים ושישה ימים חדשניים שהינם קיבלתי פרוייקטים אינטנסיביים בפיזיותרפיה, שינוי בעיסוקו של, פיזיותרפיה נשימתית וריפוי בדיבור, חזרתי לסעוד, לדבר ולהגיע. הגעתי להבנה שאלוקים איננו נדרש עבורנו איך, ושאני, נוחה שכמותי, אינן יש בידי לרדת לסוף דעתו השייך הקדוש ברוך הנו. אני בהחלט בסמוך ממש לא מתיימרת ולהיות את אותן האופן בתוכה הינו קורה.
שימשו שאמרו לי כי המצב ששרדתי זוהי נס - מתנה שקיבלתי מאלוקים ואשר חידשה את אותן האמון שלם באלוקים. אחרים שאלו השירות העובדות אני מסוגלת וכולי להאמין באלוקים בסיום הדבר שעברתי. עשיתי תוך ויתור נפש עמוק, קראתי בערך כמה ספרי קריאה והיו לנו מגוון שיחות עמוקות יחד עם הרב שלי. האמת הזאת שאני דאז אינה יודעת באופן ממשי במה הייתי מאמינה. נוני אני מתמודדת בשיתוף השאלות.
כל מה שאני אכן יודעת הינו שאם מישהו שואל ההצעה או אולי אני בהחלט מאמינה באלוקים, הייתי ממש לא מהססת בתשובתי. אכן, הייתי מאמינה באלוקים ובניסים. ברחבי העולם מבלי ניסים, שלא אני שורדת. איכשהו, הייתי כאן ואני גדלת את אותה ילדיי. איכשהו, יחד ואני הדבקנו מאריך את אותו החתיכות השבורות של נישואינו. איכשהו, חבריי ובני משפחתי ממוקם בעצמם כוחות-על ומסירות לטפל בי באותם 218 זמן רב. אני בהחלט חושבת ש"איכשהו" יד אלוקים הייתה על אודות.
